להתגבר על מחסום הכתיבה ולכתוב רומן 

ביום הראשון של נובמבר שנת 1999 ישבה קבוצת כותבים באזור סן פרנסיסקו בארצות הברית,

והחליטה שהשלמה היא מילה חשובה יותר ממושלם.

כך החל פרויקט NaNoWriMo – National Novel Writing Month.

מאז, צובר הפרויקט תאוצה ומציע לכותבים ברחבי העולם להוציא לפועל את החלום שלהם

לכתוב ספר, רומן, מבלי להניח למחסומי כתיבה כלשהם לעצור אותם.

כל מה שנדרש מהם לעשות זה לשבת ב-1.11 בכל שנה מול דף נייר או מסך מחשב,

לכתוב עד תומו רומן שיכיל 50,000 מילים עד התאריך 30.11 בשעה 11:59.

לשבת ולכתוב יום יום מבלי להתייגע ולהתעכב בגלל היסוסי העורך הפנימי שלהם,

מבלי להיכנע לדחיינות, מבלי לצאת מדעתם בגלל ליטושי סגנון ושכתובים.

בהמשך גם הוקמו לשם כך אתר וקהילת תמיכה והבעת דעות, כמובן,

והאנשים מוזמנים להירשם אליו ולהתחייב בו שהם מקבלים על עצמם

את אתגר המוטיבציה היצירתי הזה,

ולהשלים אותו גם אם הספר לא נוגע בשלמות.

כך כבר שנים, אנשים מתחייבים לכתוב את הסיפור שמתרוצץ אצלם,

אבל לציית לחוקים נוקשים ומעשיים:

הסיפור חייב להיות חדש, אסור לכתוב בשיתוף עם אחרים, וחייב להיות מוגש בזמן.

הפרויקט צבר תאוצה כך שבשנת 2013 כבר יותר מ-400 אלף איש נטלו בו חלק.

כמי שכותבת מאז ילדותה, אני יודעת יפה מאוד

שלא חייבים לכתוב ספר כדי להיחשב לאנשים כותבים.

יש היום לא מעט צורות ואופנים שבהם מתבטאת הכתיבה שלנו במיטבה.

אנחנו יכולים לכתוב יומן פרטי, אבל אז אין לנו קהל קוראים מלבדנו ואין לנו משוב.

אנחנו יכולים לכתוב בלוג, ואז המונולוגים שלנו הופכים לדיאלוג עם קהל שיכול להגיב או לא,

להפוך לקוראים קבועים או רק להזדמן אלינו, ואנחנו יכולים

לכתוב ספר שנבחר להוציא לאור או להשאיר במגירה.

יש פה רק חוק אחד: להעז לכתוב.

וזה, מתברר, מפחיד לא מעט אנשים.

רוב האנשים למדו מבני סמכא כלשהם שיש רק כמה אנשים יחידי סגולה שיכולים ומורשים לכתוב.

רוב הזמן גם אמרו לנו שרוב הסיפורים שנכתבים ומתפרסמים בעצם אינם שווים את הנייר שנכתב עליו.

רובנו למדנו שיש איכות מסוימת שלא כולם יכולים ומוכשרים להגיע אליה ולכן אין טעם לנסות.

אולם רובנו יודעים גם שאין אדם שאין לו סיפור, ושמציאות חיינו עולה לפעמים על הדמיון,

ושאין אדם שאינו בוהה לעתים באוויר בחלומות בהקיץ על מה שיכול היה להיות.

כלומר, לכולנו יש לפחות סיפור אחד שאנחנו יכולים לספר ולרתק את השומעים.

לרובנו זה גם קרה בחיים, אבל העדפנו להדחיק את העובדה שאנחנו מספרי סיפורים מטבענו.

יש סיבות רבות שבגללן אנחנו מסרבים להגשים את חלום הכתיבה.

יש לנו גם תירוצים שונים למה לא כדאי, למה זה לא רווחי,

למה הוצאות הספרים לא יסכימו להדפיס את הסיפור שלנו וכן הלאה.

אבל השוק היום הוא שוק של עצמאים שיכולים לעשות כל דבר,

והלך הרוחות של תקופתנו הוא שלכולם מותר לבטא את עצמם בדרכם.

תמיד יהיו עורכים, משכתבים, לקטורים ומגיהים שיביעו דעה ויתקנו מה שצריך תיקון וליטוש,

אם תרצו להשביח את העבודה שלכם. אבל חייבים בסיס כלשהו שיהיה עם מה לעבוד, תסכימו אתי.

וכאן, אני מציעה לכם להצטרף לאתגר היצירתי הזה, בדרככם.

אם תרצו – כתבו רומן חדש לגמרי ושלם, לא מושלם, בחודש ימים.

אם תרצו, הרשו לעצמכם לכתוב רק סיפור אחד שיכיל לא 50,000 מילים

כי אם רק 5,000 או 500 מילים.

כתבו מה שתרצו, גם אם משפט אחד ליום, אבל כתבו.

שבו ועשו זאת למענכם בעיקר, אם יש לכם סיפור אחד שרציתם לספר כל החיים.

הרי כמה מהמחשבות והשאלות שאתם מוזמנים לשאול את עצמכם בדרך להגשמת החלום:

אם לא תשבו לכתוב את הסיפור כעת האם הוא ימשיך להסתובב אצלכם בפנים, או יתפוגג?

האם זה מציק לכם מספיק כדי לרצות להעז?  

האם בסתיו יפה זה אתם רוצים להתחיל שנה חדשה נוספת מבלי להגשים לפחות חלום אחד על כתיבה?

האם יש דרך יצירתית נוספת שבה תעזו לספר את הסיפור שלכם?

אני מאחלת לכם, שלא משנה באיזו דרך תבחרו ללכת בה, 

תהיה לכם שנה נהדרת של הגשמת חלום יצירתי אחד לפחות.

בהצלחה!